ביאור שטיינזלץ על קידושין ו׳

1 לישני בתראי קא משמע לן אותן הלשונות האחרונות השמיע לנו, החידוש בדברי שמואל שאין בהן חשש לקידושין ולגירושין. ומסבירים מדוע סבור שמואל שאין בהן אפילו חשש: הכא כתיב כאן, בענין קידושין, נאמר "כי יקח איש אשה" דברים כד, א — שהבעל לוקח אותה לאשה ולא שיקח את עצמו, שמשייך את עצמו לה, כמו האומר: "הריני אישך". והכא כתיב וכאן בגירושין נאמר "ושלחה" שם — ולא שישלח את עצמו ממנה, כמו האומר "איני אישך".

2 א תנו רבנן שנו חכמים: האומר לאשה "הרי את אשתי", או "הרי את ארוסתי", או "הרי את קנויה לי" — הרי זו מקודשת. אמר לה "הרי את שלי", או "הרי את ברשותי", או "הרי את זקוקה לי" — מקודשת. ושואלים: כיון שבשני החלקים של הברייתא דינה שהיא מקודשת, וליתנינהו כולהו כחדא ושישנה את כולם כאחת ומדוע מחולקת הברייתא לשני חלקים? ומשיבים: תנא תלת תלת שמעינהו וגרסינהו התנא שלוש שלוש שמע אותן וכך גם גרס אותן, שכל פסקה שבה שלושה מקרים שמע מרבותיו כהלכה בפני עצמה, ומשום כך גם כאשר צירף אותן גרס אותן כשתי פסקות נפרדות.

3 איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: אם אמר האיש המקדש לאשה "הרי את מיוחדת לי" מהו הדין, האם האשה מקודשת בכך? וכן אם אמר לה "הרי את מיועדת לי" מהו? או שאמר לה "עזרתי", כאמור ביצירת האשה לאיש "אעשה לו עזר כנגדו" בראשית ב, יח, מהו? שאמר לה "נגדתי" מלשון האמור שם "עזר כנגדו" מהו? "עצורתי" שמשמעה לשון כניסה כמו "עצרת" והכוונה שהוא כונסה להיות עימו. מהו? וכן האומר לה "צלעתי" שהוא רמז ללשון הכתוב "ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה" שם, כא מהו? "סגורתי" כלשון "ויסגור בשר" מהו? "תחתי" שהוא רמז ל"תחתנה" מהו? "תפושתי" מהו? "לקוחתי" מהו?

4 ומציעים: פשוט מיהא חדא פתור לפחות בעיה אחת מאלה ממה דתניא ששנינו בברייתא: האומר לאשה "הרי את לקוחתי" — הרי זו מקודשת, משום שנאמר "כי יקח איש אשה" דברים כד, א.

5 איבעיא להו נשאלה להם: ללומדים שאלה זו: אם אמר לאשה "הרי את חרופתי" מהו? תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר ממה דתניא ששנינו בברייתא: האומר "הרי את חרופתי" — הרי זו מקודשת, שכן ביהודה קורין לארוסה "חרופה". ותוהים: וכי יהודה הויא רובא דעלמא היא רוב העולם? ואף אם הדבר נכון לגבי ארץ יהודה, מדוע תהא זאת הלכה כללית?

6 ומשיבים: הכי קאמר כך אמר: האומר "הרי את חרופתי" — הרי זו מקודשת, לפי שנאמר: "והיא שפחה נחרפת לאיש" ויקרא יט, כ שמשמעות הכתוב שהיא מקודשת לאיש מסויים. ועוד סמך ללשון זו: שכן ביהודה קורין לארוסה "חרופה". ותוהים: ויהודה צריכה להיות ועוד תוספת לקרא לכתוב?! וכי צריך להביא ראיה נוספת ללשון הכתוב ממנהגם של בני יהודה?! אלא יש לחזור מן ההסבר הזה ולומר כי הכי קאמר כך אמר: האומר "הרי את חרופה" "חרופתי" ביהודה — מקודשת, שכן ביהודה קורין לארוסה "חרופה".

7 לגבי כל הלשונות שדנים עליהן שואלים שאלה כללית: במאי עסקינן במה, באיזה אופן אנו עוסקים אילימא אם תאמר שמדובר באופן שאין מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה ולפתע אמר לה ביטוי כגון זה — מנא ידעה מאי קאמר מנין היא יודעת מה הוא אומר לה? הרי לשונות אלה כפשוטן אינן לשונות של קידושין. ואלא תאמר שמדובר במקרה שהיה מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה — במקרה כזה אף על גב אף על פי שלא אמר לה שום לשון נמי גם כן יהיו אלה קידושין אם נתן לה כסף קידושין.

8 דתנן שכן שנינו במשנה: היה מדבר עם אשה על עסקי גיטה או קידושיה ונתן לה גיטה, או קידושיה ולא פירש דבר — ר' יוסי אומר: דיו, די בכך להשלמת הענין, שהרי מתוך הקשר הדברים היא מבינה במה הם עוסקים. ר' יהודה אומר: צריך לפרש. ואמר רב הונא אמר שמואל: הלכה כר' יוסי ולפי זה גם אם לא אמר לה דבר היתה מקודשת ובוודאי שכאשר אמר לה אחת מן הלשונות הנזכרות הריהי מקודשת בכך!

9 אמרי אומרים בהסברת הדברים: לעולם מדובר במדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה, ואי דיהיב ואם היה נותן לה ושתיק ושותק ולא אומר דבר הכי נמי כך גם כן היו הקידושין מועילים, אלא הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים באופן דיהב שנתן לה דבר ואמר לה בהני לישני בלשונות הללו,

10 והכי קא מיבעי ליה וכך נשאלה לו: האם הני לישני לקידושי קאמר לשונות אלה לקידושין אמר לה, או דילמא שמא למלאכה קאמר אמר לה, שלשונות אלה משמען שהוא שוכר אותה לעבודה כלשהי, וביטל כוונתו להתקדש עימה, ואם כן לשונות אלה גרועות יותר מאילו היה שותק. ולא נפתרו רוב הבעיות ועל כן תיקו תעמודנה במקומן.

11 ב גופא לגופה של ההלכה שהזכרנו: היה מדבר עם האשה על עיסקי גיטה או קידושיה, ונתן לה גיטה או קידושיה ולא פירש — ר' יוסי אומר: דיו בכך. ר' יהודה אומר: צריך לפרש. אמר רב יהודה אמר שמואל: והוא שעסוקין באותו ענין ולא עברו לדבר בנושא אחר.

12 וכן אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: והוא שעסוקין באותו ענין. ומעירים: מחלוקת זו הריהי כתנאי כמחלוקת תנאים בענין זה: רבי אומר: והוא שעסוקין באותו ענין. ר' אלעזר בר ר' שמעון אומר: אף על פי שאין עסוקין באותו ענין.

13 ושואלים: ואי לאו ואם לא שעסוקין באותו ענין, מנא ידעה מאי קאמר מנין היא יודעת מה הוא אומר לה? שהרי עברו לדבר בענין אחר ולשונות אלה ודאי אינן בעלות משמעות ברורה! אמר אביי: הכוונה היא שלא עברו לענין שונה לגמרי אלא מענין לענין באותו ענין, כלומר, לא דיברו במישרין על גט או קידושין אבל עדיין דיברו בנושאים הקשורים לכך, שהיה מובן בעת שאמר לה מה שאמר, למה הוא מתכוון.

14 אמר רב הונא אמר שמואל: הלכה כשיטת ר' יוסי. אמר לו רב יימר לרב אשי: ואלא הא זו שאמר רב יהודה אמר שמואל: כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם, ואסור לו להיות דיין בכך, שמא יבוא להתיר את האסור, אפילו לא שמיע ליה שמע אותו אדם הא הלכה זו של רב הונא אמר שמואל, למרות שאינה דבר מצוי ביותר גם כן ייחשב שאינו יודע? אמר ליה לו: אין, הכי נמי כן, כך הוא גם כן שדבר חשוב הוא בדיני קידושין, ומי שאינו יודע זאת יכול להכשל.

15 ג על דברי שמואל בדף הקודם וכן בגירושין, נתן לה גיטה ואמר לה: "הרי את משולחת" או "הרי את מגורשת", או "הרי את מותרת לכל אדם" — הרי היא מגורשת. מעירים: פשיטא פשוט לנו שאם נתן לה גיטה, ואמר לה לאשתו: "הרי את בת חורין"

16 לא אמר ולא כלום, שאין זו לשון גירושין. וכן אם אמר לה לשפחתו כשרוצה לשחררה בלשון "הרי את מותרת לכל אדם" — לא אמר ולא כלום.

17 ולאחר שהקדמנו דברים אלה הברורים לנו, יש לשאול: אם אמר לה לאשתו "הרי את לעצמך" מהו דינו? מי אמרינן האם אנו אומרים שרק לענין מלאכה קאמר אומר לה, כלומר, ששכר מלאכתה יהיה לעצמה, ולא תעשה מלאכה עבורו, או דילמא שמא לגמרי קאמר אמר לה שהיא לעצמה, כלומר, שהיא מגורשת.

18 אמר ליה לו רבינא לרב אשי: תא שמע בוא ושמע ראיה לדבר ממה דתניא ששנינו בברייתא: גופו עיקרו של גט שטר שחרור הוא הלשון: "הרי אתה בן חורין", או "הרי אתה לעצמך". ומכאן נלמד: השתא עכשיו, הרי ומה עבד כנעני דקני ליה גופיה שקנוי לו לאדון גופו של העבד, כי אמר ליה כאשר אומר לו האדון "הרי אתה לעצמך" — שהוא לעצמו לגמרי קאמר ליה אומר לו ומשתחרר בכך, אשה שלא קני ליה קנוי לו לבעלה גופה, לא כל שכן, שמגרשה לגמרי?

19 ובאותו ענין אמר ליה לו רבינא לרב אשי: אמר לעבדו "אין לי עסק בך" מאי מה דינו? מי אמרינן האם אנו אומרים אין לי עסק בך — לגמרי קאמר ליה אומר לו ושחררו בכך, או דילמא שמא למלאכה קאמר ליה אומר לו, כלומר, שהוא משחרר אותו מן החובה לעשות לו מלאכה, אבל לא שחרר אותו מעצם העבדות?

20 אמר ליה לו רב נחמן לרב אשי ואמרי ויש אומרים שאמר לה זאת רב חנין מחוזאה לרב אשי: תא שמע בוא ושמע ראיה לדבר ממה ששנינו: המוכר עבדו לגוי — יצא העבד לחירות, שקנסו את האדון משום שהוא מפקיע בכך את העבד מן המצוות, וצריך העבד בכל זאת גט שחרור מרבו ראשון כדי שייחשב כבן חורין לגמרי,

21 אמר רבן שמעון בן גמליאל והוסיף על דין זה: במה דברים אמורים שלא כתב עליו על העבד אונו שטר כאשר מכרו לגוי, אבל אם כתב עליו אונו — זה עצמו שחרורו. שואלים: היכי דמי כיצד הוא בדיוק אונו? ומשיבים: אמר רב ששת: דכתב ליה שכותב לו "כשתברח ממנו — אין לי עסק בך" ומכאן משמע שלשון "אין לי עסק בך" היא לשון שחרור.

22 א אמר אביי: המקדש אשה במלוה שהלווה בזמנו כסף לאשה ואומר לה שבסכום הזה שהלווה לה תתקדש לו — אינה מקודשת, לפי שאינו יכול לקדש אלא במתן כסף או שווה כסף בשעת קידושין, ואף שהיא חייבת לו כסף, אין המלוה עתה כסף ממש אלא רק התחייבות מצד האשה, ובשעת קידושין בעצם אינו נותן לה דבר. אבל אם מקדשה בהנאת מלוה שהלווה לה — מקודשת, ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית, שנמצא הבעל מרוויח דבר מן ההלוואה.

23 שהלווה ומבררים: האי זו הנאת מלוה, היכי דמי כיצד היא בדיוק? אילימא דאזקפה אם תאמר שזקף, קבע עליה רבית בשעת ההלוואה, כגון שאמר לה שמלווה לה ארבע מטבעות בתמורה לחמשה שתתן לו בזמן הפרעון והוא מקדשה בשכר הויתור שמוותר לה על המטבע הנוסף — הא הרי רבית מעלייתא הוא מעולה, גמורה, היא ולא "הערמת ריבית" בלבד. ועוד, כאשר מוותר לה על המטבע הנוספת, הרי מכל מקום הוא מוותר בכך רק על התחייבות שיש לה כלפיו, אבל אין הוא נותן לה דבר משלו, ואם כן היינו זהו מלוה שבו, כאמור, אינה מקודשת!

24 ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא לאופן דארווח שריווח, הרחיב, דחה לה זימנא את הזמן, שהגיע זמן הפרעון בזמן מסויים, והוא אומר לה שבשכר ההנאה שיש לה, מדחיית זמן הפרעון, תתקדש לו, ואם כן נמצא שהוא מקדש אותה במה שנותן לה עכשיו.

25 ב אמר רבא: אם אמר אדם לחבירו "הילך הרי לך מנה על מנת שתחזירהו לי"; במכר, אם נותן מנה זה על מנת לקנות בו דבר — לא קנה, שהרי לא נתן למוכר דבר, וכן באשה שנתן לה בקידושיה כסף על מנת להחזיר — אינה מקודשת, בפדיון הבן שנתן לכהן דמי פדיון חמישה סלעים על מנת להחזיר — אין בנו פדוי,

26 ואם עשה כן בתרומה שנתנה לכהן על מנת להחזיר יצא ידי נתינה מעיקר הדין, וכאשר מקבל את התרומה בחזרה הריהי מעתה שלו ואף שאסור לו לאוכלה מפני קדושת תרומה — יכול הוא למוכרה לכהנים. ואולם אסור לעשות כן לכתחילה, מפני שכהן זה נראה ככהן המסייע בבית הגרנות, שמן הסתם ישלם לו בעל התרומה עבור שירות זה ונעשה ככהן העובד בגורן על מנת שיתנו לו תרומה, והרי הוא מבזה בכך את כבוד הכהונה.

27 לעיקרם של הדברים שואלים: מאי קסבר מה סבור רבא? אי קסבר אם סבור הוא שמתנה על מנת להחזיר שמה נחשבת מתנה — אם כן, לא רק בתרומה אלא אפילו כולהו נמי כולם בכל שאר המקרים גם כן תחשב מתנה גמורה, ואי קסבר ואם סבור הוא שלא שמה מתנה — אפילו לענין תרומה נמי גם כן לא תחשב כנתינה כלל.

28 ועוד, הא הרי רבא עצמו הוא שאמר: מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה! שאמר רבא: האומר לחבירו "הילך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי" ונטלו המקבל ובירך עליו והחזירו — יצא ידי חובה. ואם לאו לא החזירו — לא יצא, שהרי לא ניתנה לו המתנה אלא על מנת שיחזיר. ומכל מקום משמע שלדעת רבא מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה!

29 אלא אמר רב אשי: בכולהו קני בכולם הוא קונה לבר חוץ מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין אלא בקנין גמור. אמר ליה לו רב הונא מר בריה בנו של רב נחמיה לרב אשי: הכי אמרינן משמיה כך אומרים אנו משמו של רבא כוותיך כשיטתך ולא כנוסח שאמרו תחילה.

30 ג אמר רבא: אמרה אשה לאדם "תן מנה לפלוני